על תפילה ויוגה

נולדתי לאמא מסורתית. אמי גדלה וחונכה בבית דתי. עם השנים, למרות שעזבה את הדת, המסורת נשארה חלק חשוב בחייה של אמי והיא, ניסתה להנחיל את אהבת המסורת גם לנו. בכל יום כיפור ביקשה, שנצטרף אליה לבית הכנסת, נשמע את התפילות וניקח חלק באווירת החג.

כבר מגיל צעיר מאוד, היו לי יחסים אמביוולנטים בקשר לבית הכנסת והתפילה שבו.

מצד אחד היתה שם אווירה מיוחדת של קדושה ואהבתי את המנגינות, שהיו יפות מאוד בעייני, אך מצד שני, אף פעם לא התחברתי אל התפילות עצמן. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, מסתכלת על הרב מלמעלה (מעזרת הנשים) ותוהה איך כל זה קשור אליי ומה הקשר בין המילים שלו (שאת רובן לא הבנתי) והתפילות שלי...

הרגשתי עמוק בפנים, שכל המילים שנאמרות מסביבי, לא עונות לי על מה שאני חווה כתפילה. היה ברור לי, שהתפילות שלי הן אישיות ומגיעות ממקומות אחרים ולא ייאמרו אף פעם, כשאני מוקפת בקהל גדול כל-כך של אנשים. כמו-כן, היתה לי תחושה חזקה שתפילה, היא עניין שמגיע מבפנים ברגע מסויים ולכן תפילות, שנכתבו מראש על ידי אדם זר ונקראות ביום מסויים בשעה מסוימת, לא יוכלו להיות התפילה שלי. 

כשהמשכתי לחקור את עצמי ואת הדברים בהם אני מאמינה, הגעתי אל היוגה. אך גם שם נחשפתי לתפילות, שלא דיברו אלי. יצא לי לשבת בשיעור על מנטרות. חשבתי שאולי התפילות ההודיות יתאימו לי יותר וניסיתי לרדת לעומק משמעותן, להבין ולהתפלל אותן. אך גם זה לא הרגיש לי נכון ומתאים. אותן מילים שנשמעו לי קצת מוזרות, השאירו אותי בעיקר מבולבלת וחסרת נינוחות. הן חזרו על עצמן ובין אם הבנתי אותן או לאו, הרגשתי את אותה התחושה הישנה, שאינני מצליחה להתחבר ושזאת לא תפילה מבחינתי.

רק כעבור שנים, כשלמדתי את פירוש המילה מנטרה (חופש מההכרה) הבנתי פתאום שהפעולה היא בעצם הפוכה. במקום לנסות למצוא את המשמעות העמוקה הנמצאת במילים, ההזמנה היתה בעצם להתרכז בעצם ההגייה של המילים, בלי שום היקשרות אליהן ותוך כדי כך, לתת למשהו אחר לקרות או להשתחרר. וזו הרי בעצם סוג של מדיטציה, מדיטציית ריכוז ולא תפילה.

ומה אנחנו מבקשים בתפילה? אולי התפילה היא מעין גשר בין היומיומיות לקדושה. מקום בו עומד אדם ומנסה לשוחח, או ליצור מגע, עם דברים שהם גדולים מהיום-יום בו הוא חי. מקום בו מותר לו לרגע, לבקש בקשות ולהביע משאלות כמוסות.

עם השנים גיליתי, שהתרגול, היומיומי הוא התפילה שלי.

כמי שצועדת בדרך היוגה, בכל פעם שאני פותחת מזרון ומתיישבת עליו, אני בעצם פותחת בשיחה או אולי במגע עם משהו שהוא קצת מעבר לעינייני היום-יום.

​באמצעות התרגול אני מאחלת לעצמי את הכוח והעדינות להתמודד עם החיים כפי שהם מגיעים אליי. בעזרת התנוחות והנשימה אני מבקשת את הצניעות והעוצמה, שבקבלת עצמי, בדיוק כמו שאני. התרגול מניע בתוכי את התשוקה, שהיא אולי משאלה, לחזור כל יום אל עצמי, אל החיים ולתת להם את כל כולי בהתמסרות.

באמצעות התרגול גיליתי את התפילה שנמצאת מעבר לכל המילים. תפילה, שמגיעה מהמקומות העמוקים והשקטים ביותר. תפילה, שאולי לא מבקשת כמעט כלום, מעבר ליכולת להיות עם מה שכבר נוכח ממילא. תפילה, שנמצאת ברווח שבין נשיפה לשאיפה (התפילה לפראנה-זרימה, חיים), ברווח שבין עשייה לאי עשייה, בין תנוחה לתנוחה.

תפילה שלפעמים היא שאלה וחקירה יותר מבקשה.

עם השנים התחלתי להתפלל (או במילים אחרות לתרגל) מידי בוקר ואני מוצאת, שהמשך היום שלי (החיים) הם במובן מסויים התשובה לתפילתי. ושככל שאני מצליחה לתרגל ממקום שקט וצנוע יותר, מהמקום בו אני באמת נמצאת באותו הרגע ולא מהמקום בו הייתי רוצה להיות, היום יום- החיים, מהדהדים אלי בחזרה מאותו מקום. 

ומכיוון ואין דרך אחת להתפלל, מאחלת לכל אחד מאיתנו למצוא את התפילה האמיתית שלו.